82

הרבה שותים כדי לשכוח, אני שותה כדי לזכור, אמר מאיר אריאל בהופעה קטנה במרתף שנבנה כמרתף היינות של המלון של משפחת פרוס על הר הכרמל. ומכל הזיכרונות המתוקים של יהודה עם רות הוא רוצה להיזכר דוקא ברגע הלא מוסבר ההוא, בו ראה אותה לראשונה. הוא מקווה שטעם הויסקי יחייה בו את הזיכרון ומוציא את בקבוק ה-J&B מארון המטבח.

יהודה יושב בסלון ומוזג לעצמו כוסית. הוא מביט אל שמי הלילה דרך המרפסת אך החלונות סגורים ולכן פעמון הרוח דומם. הוא לא הבחין שמזג כבר עוד כוס, והנה בכוס השלישית הוא ורות יושבים בפאב, בחקורה של יעקב במטולה, והפאב שקט וריק מאדם, ואפילו יעקב איננו. "אתה יודע," מספרת לו רות, "יש לי חלום שחוזר על עצמו, כל פעם קצת אחרת. בחלום, אני מגיעה למקום יפהפה, וזה מקום כל-כך יפה שהיופי שלו מרגש, ואני רצה לקרוא למי שאיתי שיראה, כל פעם זה מישהו אחר, זה יכול להיות אחי, או חברה, או אפילו אנשים שאני לא מכירה במציאות, רק בחלום. ואני מביאה אותו לשם, והמקום נראה סתמי, ולפעמים אפילו מכוער, ואני לא מבינה איפה כל היופי שהיה שם קודם".

וכשיהודה משתכר למזכרת, גם אני משתכר למזכרת איתו, וזוכר את העבודה בתוך הסילו, איך גרפנו את גבעות התבואה וראינו את קרני האור באבק הסמיך ונשמנו את האבק עד שחשנו את טעמו ושחינו בים השעורה.