70

כאן המקום לציין שיהודה מעולה בניווט. כבר בסדיר הוא לא הבין איך אפשר לטעות בניווט בארץ כל-כך קטנה, שאפשר להכיר בה כל גבעה. ומאז הוא רק הכיר את הארץ יותר, ובעיקר את האזור הזה, בו הוא מודד כבר מספר שנים. עכשיו, כשהוא יודע בדיוק היכן הוא, הוא יורד לכיוון התל. העננים נעשים כבדים ומכסים את כל השמים. הוא מגיע לגיא, אך זה לא הגיא שהוא חשב. גדרות חוסמות את הגיא משני צדדיו. הוא עובר גדר אחת ומתחיל לעלות באפיק, על חלוקי אבן הגיר. טיפות גדולות מתחילות לרדת, והוא מגביר את קצב צעדיו בתקווה להגיע למקום גבוה ולהבין היכן התל. הרעב כבר מציק לו, אבל הוא לא יחזור עכשיו את כל הדרך לאוטו כשהוא כבר-כבר מוצא את התל. הגיא מתרחב וצבע האדמה משתנה מחום לאפור, ומעיד על כך שיהודה מתקרב לאזור התל. והנה, במעלה הגיא, יהודה רואה רועה, לבוש כולו לבן. יהודה מתקרב אל הרועה לשאול אותו היכן התל. "אתה יודע איפה תל ירמות?" שואל יהודה – "אתה רעב?" משיב הרועה בשאלה. – "איך ידעת?" מתפלא יהודה, עדיין מתנשף מהריצה בעליה. – "לא ידעתי, שאלתי. פשוט עמדתי לאכול ובדיוק באת, אז חשבתי שמן הראוי לכבד אותך". – "האמת היא שכן" מתוודה יהודה. השניים מתיישבים על יסודות הבטון של עמוד חשמל גדול, והרועה מציע ליהודה מים. לאחר מכן הוא מוציא לחמניה עם קוטג' ועגבניה, בוצע את הכריך לשניים, ומגיש את מחציתו ליהודה. העזים רועות מסביבם וממלאות את הגיא בצלילי ענבלים.