68

היופי הוא קו המחשבה הנמשך מֵחַסַן אל הרגע הבא. מתחת לשמים מעוננים ומסנוורים הוא עומד על המשאית שהיא חלק מגופו, ובעיניו גם איזו תלונה על כך שההעמסה ממושכת וקשה, ואילו הפריקה – ידית אחת אתה מושך, מטח אויר אחד ניתז ואתה ריק, ומוכן.. וההעמסה קשה, כי יש אבק מעיק ועולה בסליל מהיר אל הזריחה.

ובהמשך המחשבה (הדרך היא ודאי החלק היפה ביותר), בעוד שכם נפרשת לפניו, אבן נתזת מצמיג, סדק בוץ נמעך, יתוש נדבק אל הפנס. עכשיו בוקע אור המנורה דרך שכבת אבק עבה, רוטט כחי. וחיים אחרים הם ארבעים טון שעורה עוברים בצינורות, דופקים בקצב קדמוני, וממלאים את שקי אשכיו. מתנודד מן העומס, ילך אל העיר אשר אהב.