60

שקיעתיים חלפו בשדותינו מאז חג הקציר והם ריקים, ולא שלפים מכוסים הם, כי אם רגבים מתפוררים אט אט לאבק רך, באין טל וגשם הארץ כולאת יבולה, זו השנה השניה. עוד מעט יסתלק אור אחרון מרקיענו אז הכפר יינתן באור הירח ויטבול בבכי התנים שיציק לשנת האיכרים המבותרת דאגות. האויר – חום וקור אין בו, ואינו נושא ענן, רק נעים למגע, כאינו קיים. בהעדר צורך להשכים (וכי עלי למהר לקצור? או שמא לחבוט?) יצאתי עם דבשי אל הגבעות שמנגד, בקדם שדותינו המאפירים, שעקבות לטאות ותנים נזרעות בהם, ונושבנו על אחת האבנים במעלה הגבעה לצפות בהימוג הכחול משמי מערב, ובירח כמעט מלא שהאיר מרחבים לפנינו ומרחבי גבעות שחורי גאיות מאחרי גבנו באור לבן ופשוט כשמלתה. "יום חופש עשה לנו יהוה" עלצה לי, מביטה על הכפרים, הקטנים ממצפנו זה, איך מתחמם ברור מלמעלה, ורואה מה אפסה דמעת הזורע למול זו המבצבצת מטה בבהיית תקרות, ומסרבת לנזול כי יבשו מעיינותיה. "יום חופש עמלו" אמרתי, מביט אל השדות המתפרשים כעומדים לחבק את השמים.