56

כמו פיגמליון המפסל את גלתיאה ומוצא בתוך השנהב את אהבתו כך עיצבתי את דמותה של דבשי. בתחילה חטאתי רק בהאנשה של טופונים, תופעה שמתרחשת הרבה במקרא, למשל בנות צלפחד שמוצגות בסיפור כנשים אך למעשה מדובר בשמות של ערים באיזור מנשה. חשבתי איך תיוצג גבעת דבשי כאישה. הקימורים המתונים של הגבעה הפכו לקימורים העדינים והכמעט בוסריים של דבשי. אך חטא גורר חטא חשבתי מה יהיה צבע שיערה. צבע דבש יהיה צפוי מדי ולכן הבנתי ששיערה שחור. מכאן היה כבר המדרון חלקלק. הוקסמתי מהניגוד שבין צבע הדבש, הצפוי מדי, לבין הצבע השחור של שיערה, והבנתי שמשמעות השם איננה שייכות ('הדבש שלי') וגם איננה תכונה ('שיש בו מן הדבש'), אלא פועל בציווי – "דבשי!" ובעודי מנסה לדמיין, במבוכה, מה בעצם אני מבקש ממנה כשאני קורא לה 'דבשי!' הבנתי שכבר התאהבתי. אולם בניגוד לפסל של פיגמליון, דמות ספרותית לעולם אינה דוממת ולכן לא נזקקתי לוונוס שתפיח בה רוח חיים.