50

אמנם הימים מתקצרים אבל הירח מתמלא. במערת נטיפים חתומה בקרבת נחל זנוח, טיפת מים נקווית בקצה אחד הנטיפים, והיא מתעבה בלאט, כאשר נצברים בה מים שמחלחלים אל תקרת המערה ומחליקים על הנטיף. המים מחלחלים כל-כך לאט, שבעוד הטיפה תלויה, חלק מהמים מתאדה אל חלל המערה, והאבן אשר בתוך המים מתגבשת על קצה הנטיף. ואולם המים נקווים והטיפה מתעבה עד כי היא ניתקת מן הנטיף ונופלת אל רצפת המערה והד נקישה לחה יעל באופל.

רות סחטה מעט אולטרה-מרין אל הפלטה, הרחיקה את גופה על מנת להתבונן ביצירתה, ופתאום זה הכה בה – היא מציירת! אחוזת התרגשות היא מתקשרת ליהודה. "יש לי משהו שישמח אותך, אבל אני מתביישת להגיד". יהודה לא מצליח לנחש במה מדובר, אך מקווה שזה קשור בדרך כלשהי אליו. – "מה זה? את לא צריכה להתבייש.." – "אבל.. יצאתי מטומטמת" – "מה שזה לא יהיה את לא מטומטמת, תספרי!" – "אני מציירת! זה היה כל-כך טפשי לצאת בהצהרות…" יהודה קצת מאוכזב שזה לא משהו שקשור אליו, אך אכן שמח שהיא חזרה לצייר. – "יופי! טוב שאת נאמנה לעצמך ולא להצהרות" – "זה יפה, אני אזכור את זה" – "תגידי אם כבר מדברים, רוצה לבוא אלי בסוף השבוע הקרוב?" – "בשמחה, נדבר!" עונה רות וחוזרת ליצירתה. מזל שפבל נוהג ויהודה היה פנוי לענות לשיחה.