43

כיוון שכבר תשעה ימים לא ירד גשם, השאיבה גוברת על קצב החלחול ומפלס מי התהום מתחת נחל יתלה יורד. "בוא תעזור לי," אומר יצחק (אביו של יהודה) ומראה לו מזוודה על המדף העליון במזווה. יהודה מוריד את המזוודה ומוציא ממנה מקדחה ישנה. "אפילו אין בה רטט" הוא חושב, ובכל זאת מחבר מקדח וידיה 6. לאחר שקדח שלושה חורים, הוא מחפש דיבלים מתאימים (במזוודה הייתה שקית דיבלים מסוגים וגדלים שונים), ומקבל הודעת טקסט. למעשה, הודעה קצרה מאד: "היי". אבל לא תוכן ההודעה משמח אותו, אלא השולחת. הוא מתמלא הערכה לרות על שעשתה את הצעד, ולכן משיב: "היי! מה שלומך?"

הוא מספיק להכניס את הדיבלים לקיר ואף להתחיל להבריג את הבורג הראשון (במברג ידני, לאבא אין מברגה), והתשובה מגיעה "טוב! ומה שלומך?". יהודה משיב "טוב, אבל יכול להיות יותר טוב" ומרוצה מעצמו על הפתח להמשך שהשאיר. הוא מסיים להבריג את כל הברגים ומחבר את המנורה למתקן. הוא לוקח מטלית מהמטבח ומתכופף לנקות את האבק שנוצר מהקדיחה. "זה בסדר, אמא תנקה אחר-כך" אומר יצחק, – "שטויות" אומר יהודה ומקבל הודעה נוספת: "ומה צריך לקרות בשביל זה?" – "אם אקח אותך לבריכה שיהיה לך יותר נוח לשחות כמו ש'איימתי'" הוא משיב ומכלה לנקות את האבק מהרצפה ואף שוטף את המטלית. הוא נשען על העמוד ומתבונן באביו צופה בטלוויזיה, בעודו מתמלא מתח וציפיה לתגובתה. משזו מתעכבת, הוא מוציא את הטלפון מהכיס ומתבונן בצג. "אני אשמח!" היא כותבת, ויהודה משיב "מה את עושה מחר?"