37

יהודה יוצא מיום העיון ופוסע במסדרון ארוך, אך כמו בספר של מיקי כהן, אור כחול בוקע מבין מדפי הספריה ומושך את יהודה אליו. יהודה נכנס לספריה והולך בין מדפי הספרים אל עבר הקיר הצפוני של הספריה, העשוי זכוכית, וממנו נשקפים הגליל והחרמון ולשון הים אשר לעמק זבולון. והנה על השולחן לפניו מונח ספר תלמוד פתוח. יהודה קורא:

אמר רב חסדא לאחד החכמים שהיה מסדר אגדות לפניו: "האם שמעת, אותם חמש עשרה שירי מעלות, כנגד מי אמרם דוד?" אמר לו: "כך אמר רבי יוחנן: בשעה שכרה דוד שיתין [שהם המערות והנקבים ביסוד המקדש] צף ועלה התהום ורצה לשטוף את העולם. אמר דוד חמש עשרה שירי מעלות והורידו" – "אם כך, חמש עשרה מעלות – יורדות היה צריך לקרוא להן!" אמר לו "הואיל והזכרת לי את הדבר, כך הוא נאמר: בשעה שכרה דוד שיתין צף ועלה התהום ואמר לשטוף את העולם. אמר דוד 'מי יודע האם מותר לכתוב את שם השם על חרס? נזרוק אותו אל התהום וינוח התהום'. אף אחד לא אמר דבר. אמר דוד 'כל שיודע ואינו אומר יחנק בגרונו'. נשא אחיתופל קל וחומר בעצמו 'ומה, לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים, לעשות שלום לכל העולם כולו על אחת כמה וכמה'. אמר לו 'מותר'. כתב את השם על חרס וזרק אותו לתהום וירד התהום שש עשרה אלף אמות. כשראה שירד ביותר, אמר 'כמה שמורם התהום יותר רטוב העולם'. אמר חמש עשרה שירי מעלות והעלוהו חמש עשרה אלף אמות והעמידוהו באלף אמות.