29

"את יודעת, זה מדהים," אומר יהודה, כאשר שניהם כבר יושבים בסלון, רגליהם על שולחן הקש הקטן, "הקלילות שבה אמרת שהפסקת לצייר. מזמן הפסקתי לנגן, אבל היו לי כל-כך הרבה רגשות אשם על זה, שלקח לי שתים עשרה שנה רק להודות בפני עצמי שהפסקתי. ועכשיו אני מת לתת את הפסנתר למישהו שכן ינגן עליו." – "הפסקתי לצייר כי הרגשתי שצריך לבוא הדבר הבא" – "אין לך סבלנות לכל הנקודות האלה?" מחייך יהודה, "סבלנות? מה פתאום סבלנות אני נהנית מזה. זה הזמן הכי מרגיע שיש, בכלל לא צריך סבלנות בשביל זה" – "אז אם את נהנית כל-כך למה להפסיק?" – "כמו שיש לי סבלנות בשביל הנקודות, יש לי סבלנות לחכות ולראות מה יגיע במקום המנדלות. זה מזכיר לי שאמא שלי סיפרה לי שינקתי עד גיל מאוחר. ואז יום אחד כשהיא חלצה את השד בשביל להניק אותי, פשוט הסתכלתי וצחקתי. אבל אל תדאג אני עדיין מוכרת רפרודוקציות ועדיין מלמדת את הטכניקה שלי. וגם יש לי איזושהי הרגשה לגבי הסתו הזה. לגבי השנה הזאת". יהודה לוגם מהקפה.