26

עבור רות הבריכה הזאת היא החצר האחורית. אינספור בקרים כבר התרחצה בה בעירום, בעיקר בימי חול כאשר הנחל רק שלה עד עשר, השעה שבה מתחילות להגיע קבוצות של מטיילים. היא פושטת את שמלתה, מניחה אותה מקופלת על סלע חבוק בשורשי הדולב, ומצטרפת ליהודה שכבר צף על גבו, עירום כביום היוולדו.

יהודה מביט סביבו ובטוח שהגיע לארץ האגדות: המפל הקטן שמזין את הבריכה, עצי הדולב מזה ועצי התאנה מזה משאירים רק פס דק ומפותל של שמים, המים הצלולים, השביל הממשיך לו אל אופל הצמחיה, ורות היפהפיה השוחה לצדו ומתאמצת לשחות במקום בלי לגעת בקרקעית הבריכה. "ובמה את עובדת?" יהודה ממשיך את השיחה, לאחר שהסדיר את נשימתו ממכת הקור של המים. "אני ציירת", עונה רות, "כלומר, הפסקתי לצייר אבל אני עדיין מוכרת רפרודוקציות" – "למה הפסקת לצייר?" מתפלא יהודה "אני לא יודעת.. הרגשתי שאני מוכנה כבר לדבר הבא, אבל כדי שהוא יגיע אני צריכה לתת לו מקום. זה נשמע מוזר אני יודעת. קשה לי להסביר". יהודה שותק. קור המים מקפיא את הזיקה שבין ידו לבין זרועה הקרובה כל-כך, והוא חש בקרבתה רק דרך הגלים הנוצרים משחייתה ומלטפים את כתפו ואת צווארו בקרירותם הצלולה. "לא ידעתי שאפשר להתפרנס מציור בארץ" מתפלא יהודה שנית, "מה את מציירת שם?" – "מנדלות" – "אה. אני חייב לראות את זה" – "תבוא אחרי זה, אני אראה לך בשמחה" אומרת רות ושוחה אל המפל וחזרה. יהודה עדין צף במקומו, מרגיש איך שריריו מתרעננים. "המים כאן כל-כך רדודים, אני בקושי מצליחה לשחות" – "אני אקח אותך לבריכה מהממת בגולן, רוצה?" – "רק אל תאיים" מתלוצצת רות ומשפריצה עליו נתזי מים עגולים ונוצצים כצחוקה.