22

שלושת הרוכבים שבים לירושלים, הכד עמם, ושוב המשעול הצר בין עצי האלה מזה, וסלע מעוטר חזזיות מזה. הכל נראה פשוט מדי לשמה. הוא מתגעגע לקרבות, בהם מאחורי כל סלע עשוי להסתתר אויב, בהם משימה פשוטה כמו הבאת מים היא מעשה גבורה של ממש. עודו מהרהר ואלעזר נזכר ושאל "הלא ציוונו דוד כי לא נשוב בדרך אשר הלכנו בה?" – "אכן" עונה עדינו ועוצר את סוסו, "משימה כה פשוטה ואנו נכשלנו". הוא יורד מסוסו, ומתיישב על השביל כשגבו אל הסלע. "לא נוכל להמשיך בדרך זאת," משתף עדינו בשיקוליו, "אך גם לשוב על עקבותנו לא נוכל שמא נגדיל את חטאתנו. לפיכך, יחזרו הסוסים בלעדנו, ואנו נרד דרך היער עם הכד". שמה לא יודע אם לשמוח שסוף סוף נהיה מעניין, או להיות מתוסכל מאווילות המעשה, אך בכל מקרה לא ימרה את פי ראש השלישיה, ולכן ירד מן הסוס והתירו. השלושה החלו לרדת במדרון התלול אל עבר דרך היער, נאחזים בגזעי אלונים ומעבירים את הכד זה לזה בירידה. מרחוק, הלכו ונעלמו דהרות הסוסים שודאי יגיעו תוך דקות ספורות לירושלים.