16

בערב, יהודה יורד מהמלון אל הרחוב ונכנס לפאב קטן בצידו השני. הוא מתיישב על הבר, ומזמין כוסית J&B. הברמן הוא גבר בשנות הארבעים לחייו, וניכר בו שהוא בעל הפאב. בעוד יהודה לוגם ונרגע, להקה מקומית מבצעת את "אור הירח" של לאה שבת, וקהל קטן, ככל הנראה מעריצים מקומיים, מאזין בהנאה. יהודה נהנה מהשיר ומהביצוע המרענן אך גופו מלא לאות, שעולה עד גובה אוזניו והופכת את השיר לנעימה רחוקה. כך נדמה לו ש"בקצה הלילה, אהוב את רגעי" ימשיך להתנגן עד סוף הערב עם צליל הגיטרה הנעים. נשאר מעט ויסקי בכוס. יהודה מרכין ראשו ומביט בכוס מלמעלה ומנורת ספוט אדומה שנמצאת בדיוק מעליו משתקפת בויסקי. המראה מזכיר לו שקיעות אדומות על החולות הזהובים של שיבטה באימונים בסדיר. כעת, הלהקה מנגנת את "צל עץ תמר". הכוסית השניה מצליחה להמיס את הביקורתיות כלפי השיר המזרחי, וכלפי הלהקה המקומית, ויהודה מצליח להתענג על יופיו של השיר וכשרונם של הנגנים. הוא לא יודע אם הגבירו את הווליום, אך הוא מתחיל להרגיש את הבס בבטנו. כשהזמרת שרה "מערפילי עפר תופיע דמות אהובה תווי פנים מוכרים", בכוסו נשארת לגימה אחרונה, ויהודה מתלבט אם יזמין עוד כוסית. בזוית עינו הוא מבחין בבחורה קמה ויוצאת מהפאב דרך דלת העץ הפתוחה. מוזר, הוא חושב, כיצד לא הבחין בה כל עוד ישבה שם, ובכל זאת משכה את עינו כשיצאה