120

ויקי > 120

יהודה ורות זוחלים במחילה ארוכה העולה ויורדת בתוך הסלע ונכנסים לחדר ומזדקפים אל תוך הדממה. שורר חושך מוחלט ולכן רות אינה יכולה לאמוד את גודל החדר אך ההד הקלוש ומשב האוויר הקריר רומזים לה שהחדר מוארך. כדי להשיג דממה כזאת על פני הקרקע עליך ללכת עד אמצע המדבר, וגם לשם יגיעו זבובים ויזדמזמו להם עם זמזום הדממה, ואולם כאן כל קירות הקירטון נוטפים דממה. יהודה מגשש ואומר "יופי, הסולם פה", ובשל החושך המוחלט, וכיוון שהקול חוזר באופן אחיד מקירות המערה, היא מרגישה שקולו בתוכה וצמרמורת קלה עוברת עד כפות ידיה. הוא נותן לה יד ומכוון אותה אל הסולם.

הם עולים בסולם אל פתח מחילה נוספת וזוחלים בדרכי חושך אל חדר בו ישת חושך סתרו. "חבל שלא הבאנו נרות" אומר יהודה – "לא חבל, נעים כך בחושך" – "את לא מבינה, יש פה את הקולמבריום, זה מרהיב עם נרות" – "מה זה קולומבריום?" – "זה חורים בקירות בצורת משולשים, מסודרים זה מעל זה" הוא אומר ומוביל את ידה לגעת בגומחות "וזה מקיף את כל החדר שהוא בצורת פעמון. וכשמדליקים נרות בתוכם זה מהפנט".

"ארכיאולוגים מתווכחים על השימוש של החציבות האלה, יש שאומרים שזה היה לגידול יונים, יש שאומרים שזה שאריות של מחצבה, אבל אלו סיבות טפשיות, ברור שזה היה לתאורה, הם בדיוק בגודל של נר, רק צריך לנסות בשביל להבין. הרי הם ישבו פה, אלו היו מערות מסתור, והם היו צריכים תאורה.. אני חופר לך?" שואל יהודה כשהוא מרגיש שרות משתתקת – "אתה לא מבין" – "מה אני לא מבין?" – "אתה באמת לא מבין" – "מה?" – "זה לא משנה מה אתה אומר, רק תמשיך לדבר.." אך יהודה כבר נבוך ולא יכול להמשיך לדבר אז הוא מחבק אותה ומנשק את שפתיה ומלטף את גבה הרך מתחת לחולצתה המאובקת.