117

ויקי > 117

דוד עומד בחדר בראש המגדל ומשקיף מהחלון על ירושלים, על ההרים אשר סביבה ועל תכול השמים אשר מעליה. הוא מחבר שיר. (דוד מחבר את השיר על-פה, וכשיושלם יכתיב אותו לשריה הסופר).

תִּגְעַשׁ וַתִּרְעַשׁ הָאָרֶץ וּמוֹסְדֵי הָרִים יִרְגָּזוּ,
עָלָה עָשָׁן בְּאַפּוֹ וְאֵשׁ מִפִּיו תֹּאכֵל.
וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַד, וַעֲרָפֶל תַּחַת רַגְלָיו,
וַיִּרְכַּב עַל כְּרוּב וַיָּעֹף, וַיֵּדֶא עַל כַּנְפֵי רוּחַ..

אך כאן דוד נתקע ואינו יודע איך להמשיך את השיר. הוא נושא עיניו אל ההרים, אך ההרים שותקים ואינם מגלים לו את המשך שירו. דוד משורר מיומן ואינו נבהל מאלם הדף הלבן. הוא חולץ סנדליו, נושאם בידו, ומתחיל לרדת במדרגות האבן.