113

ויקי > 113

יהודה ורות שוכבים מחובקים תחת הפוך ובחוץ הפוגה בגשם. היא מתהפכת על גבה אך אינה משתחררת מזרועותיו. – "איך אני יכולה לדעת שזה שאתה זורם עם כל הגחמות שלי זה באמת 'נאמנה לעצמך ולא להצהרות' שאתה אומר, ולא מתוך אדישות?" שואלת רות – "איך אני אסביר לך את זה.. אם אני מקבל קריאה 136, אבל ציפיתי ל-138, אני לא אומר לה 'את אדמה לא צפויה! אני לא מודד אותך יותר!' כי מה שיש זה 136, ולא יעזור." – "אז?" – "אז אדישות זה לא להתעניין מלכתחילה" – "אה, אז זה בכל זאת לא רק בגלל 'ניהול משאבי המים' ו'ניטור סדיר' שאמרת לי בגולן.." – "בטח שלא, זה מרתק אותי איך בתוך האפלה, בתוך האדמה, יש כמו ים, והתהום נעה ומתפתלת ממש כמו שאת התפתלת כאן לפני כמה דקות" – "אז אתה משורר!" – "אני? זאת את מוציאה את זה ממני, או הויסקי.. בחיים לא אמרתי את זה לאף אחד. בקושי העזתי להגיד את זה לעצמי" – "למה לא אמרת?" – "חשבתי שלא יבינו. את צריכה להבין איזה תגובות אני מקבל. כשאנשים שומעים שאני מודד מי תהום הם שואלים [הוא משנה את קולו בלעג] 'אז מה יהיה עם המים, יביאו מטורקיה?'" היא צוחקת ומנשקת אותו ובדעתו תהומות נבקעו ושחקים יערפו טל.