11

צינור ברזל רחב, צבוע לבן, עולה מיציקת הבטון שעל משטח הכורכר המהודק ופונה אל מבנה המשאבה הסמוך. כלפי מטה, הצינור עובר את שכבת המצע ואת שכבת אדמת הבזלת וחודר אל שכבת סלע הבזלת, כשבתוכו חלל שחור וקריר. והצינור ממשיך מטה, מטה, והאויר נעשה לח יותר ויותר ומלא ריח בזלת של מי הגולן. והנה מאה שבעים ושלושה מטר בעומק הקרקע אנו צוללים במים צוננים ואפלים, ומוסיפים לרדת בתוך המים. עמוד המים נעשה כבד, ואנו יורדים. בעומק של כמאתים וחמישים מטר הצינור מתעקם, כיפוף שנוצר בעקבות לחצים ותנועות של הסלע. ממשיכים מטה, עמוד המים כבר כבד מאד. המים אפלים ודחוסים. בעומק שלוש מאות ותשעים מטר המים כבר עכורים, מלאים בוץ בזלת וחלודה. בעומק ארבע מאות מטר הבוץ דחוס, לא ניתן לראות יותר. והנה צליל מהדהד בצינור, מישהו פותח את המכסה למעלה. נקודת אור קלושה מרצדת כשיהודה ועמי משלשלים פנימה את הרצועה. האלקטרודה מתנדנדת מטה ומטה ומדי כמה שניות נעצרת כשיהודה בולם בידו את התוף המתגלגל. כשהאלקטרודה בעומק מאה ושבעים מטר יהודה מתחיל לסובב את התוף לאט. המכשיר מצפצף, ויהודה מעלה מעט את האלקטרודה ואז מוריד אותה שוב. המכשיר מצפצף באותו מקום. "מאה שבעים ושלוש שש עשרה" מכתיב יהודה לעמי, ומחבר את המברגה לתוף כדי למשות את הרצועה מן הצינור.