52

דָּוִד מַבְחִין שֶׁאֶת רַגְלָיו צוֹבְטוֹת נְמָלִים. בְּלַהַט הָאַהֲבָה לֹא הִבְחִין בְּכָךְ אַךְ כָּעֵת צְבִיטוֹת הַנְּמָלִים מַכְאִיבוֹת לוֹ. "לֹא צוֹבְטוֹת אוֹתָךְ נְמָלִים?" שׁוֹאֵל דָּוִד אֶת אֲבִיגַיִל בִּפְלִיאָה. – "אֵילוּ נְמָלִים?" שׁוֹאֶלֶת אֲבִיגַיִל. – "בּוֹאִי, נֵצֵא". אוֹמֵר דָּוִד, מְנַעֵר מֵעָלָיו אֶת הַנְּמָלִים וְלוֹקֵחַ אֶת הַחֲפָצִים. בַּחֶדֶר הַתִּיכוֹן הֵם מִתְלַבְּשִׁים. בְּצֵאתָם כְּבָר חֲשֵׁכָה עַל נַחַל קִדְרוֹן וְהַנַּעַר מַמְתִּין וְשׁוֹתֵק. אֲוִיר הַלַּיְלָה שָׁקוּף לָרֵיחוֹת הַמִּשְׁתַּנִּים כְּכָל שֶׁהֵם מִתְקָרְבִים לָעִיר.
מְאֻחָר יוֹתֵר, בַּהֵיכַל, דָּוִד וְרֵעָיו חוֹגְגִים וּכְטוֹב לִבָּם בַּיַּיִן שָׁרִים נִגּוּן שֶׁהוּא הֶמְשֵׁךְ שֶׁל הַנִּגּוּן הַהוּא:

הָבָה-נָּא אָבוֹא אֵלַיִךְ
כִּי הַלַּיְלָה עָמֹק וְצוֹנֵן
וְהַסּוּת מִצְטַלְהֶבֶת בְּרַהַט
וּמֵיתָר אֶל מֵיתָר מִתְנַגֵּן

וּכְשֶׁדָּוִד פּוֹרֵט לְקֶצֶב הַתֹּף, עֲדִינוֹ, שֶׁעֲדַיִן בְּמֶתַח, לוֹחֵשׁ בְּאָזְנוֹ: "הַטּוֹבִים הָיוּ הַמַּיִם לַנֶּסֶךְ?" – "עוֹד נִוָּכַח" מֵשִׁיב לוֹ דָּוִד וּמַמְשִׁיךְ לָשִׁיר:

הָבָה-נָּא אָבוֹא אֵלַיִךְ
כִּי נִחַר הַמֵּיתָר וְצָרוּב
וְהַסּוּת מִתְעַלֶּפֶת מַגַּעַת
וְהַלַּיְלָה אֶחָד – וְאָהוּב