117

דָּוִד עוֹמֵד בַּחֶדֶר בְּרֹאשׁ הַמִּגְדָּל וּמַשְׁקִיף מֵהַחַלּוֹן עַל יְרוּשָׁלַיִם, עַל הֶהָרִים אֲשֶׁר סְבִיבָהּ וְעַל תְּכוֹל הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר מֵעָלֶיהָ. הוּא מְחַבֵּר שִׁיר. (דָּוִד מְחַבֵּר אֶת הַשִּׁיר עַל-פֶּה, וּכְשֶׁיֻּשְׁלַם יַכְתִּיב אוֹתוֹ לִשְׂרָיָה הַסּוֹפֵר).

תִּגְעַשׁ וַתִּרְעַשׁ הָאָרֶץ וּמוֹסְדֵי הָרִים יִרְגָּזוּ,
עָלָה עָשָׁן בְּאַפּוֹ וְאֵשׁ מִפִּיו תֹּאכֵל.
וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַד, וַעֲרָפֶל תַּחַת רַגְלָיו,
וַיִּרְכַּב עַל כְּרוּב וַיָּעֹף, וַיֵּדֶא עַל כַּנְפֵי רוּחַ…

אַךְ כָּאן דָּוִד נִתְקָע וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵיךְ לְהַמְשִׁיךְ אֶת הַשִּׁיר. הוּא נוֹשֵׂא עֵינָיו אֶל הֶהָרִים, אַךְ הֶהָרִים שׁוֹתְקִים וְאֵינָם מְגַלִּים לוֹ אֶת הֶמְשֵׁךְ שִׁירוֹ. דָּוִד מְשׁוֹרֵר מְיֻמָּן וְאֵינוֹ נִבְהַל מֵאֵלֶם הַדַּף הַלָּבָן. הוּא חוֹלֵץ סַנְדָּלָיו, נוֹשְׂאָם בְּיָדוֹ, וּמַתְחִיל לָרֶדֶת בְּמַדְרֵגוֹת הָאֶבֶן.