114

יְהוּדָה וְרוּת קָמִים מְאֻחָר בְּיוֹם שִׁשִּׁי, וּבַחוּץ אוֹר לָבָן בָּהִיר וְגֶשֶׁם שׁוֹטֵף אֶת הֶחָצֵר. "בּוֹא נָכִין חוּמוּס!" קוֹרֵאת רוּת, – "אֲבָל אֵין לִי אֶת הַמִּצְרָכִים" – "בּוֹא נֵלֵךְ לִקְנוֹת" – "יוֹם שִׁשִּׁי הַיּוֹם, יִהְיוּ תּוֹרִים" – "מָה, אֵין לָכֶם פֹּה צַרְכָנִיָּה?" – "יֵשׁ" – "אֵיזֶה תּוֹרִים כְּבָר יִהְיוּ בַּצַּרְכָנִיָּה! כַּרְמֵי-יוֹסֵף-סִיטִי!"
יְהוּדָה וְרוּת עוֹלִים לָרְחוֹב וְעוֹבְרִים בֵּין הָאִיסוּזוּ וְהַגֵּץ. 'אֵיזֶה מַזָּל שֶׁהוּא אֲפִלּוּ לֹא הִצִּיעַ לָקַחַת אֶת הָאוֹטוֹ', הִיא חוֹשֶׁבֶת, וְאַף הוּא שָׂמֵחַ מֵאוֹתָהּ סִבָּה. הֵם הוֹלְכִים בַּגֶּשֶׁם וְהַגֶּשֶׁם מַרְטִיב אֶת שְׂעָרָהּ וְאֶת פָּנֶיהָ וְהִיא נִרְאֵית יָפָה אֲפִלּוּ יוֹתֵר. גֶּשֶׁם שׁוֹטֵף אֶת הָרְחוֹב אַף עַל פִּי שֶׁיּוֹאֵל הוֹפְמָן טָעַן שֶׁעֻבְדּוֹת מִסּוּג זֶה הֵן עוֹכְרוֹת הָאָמָּנוּת. תֵּעָכֵר הָאָמָּנוּת, וִיהוּדָה וְרוּת יֵלְכוּ בַּגֶּשֶׁם עַל אַפּוֹ וְעַל חֲמָתוֹ שֶׁל יוֹאֵל הוֹפְמָן. וְהָרְחוֹב צָלוּל מְאֹד.
הָרְחוֹב כֹּה צָלוּל, שֶׁיְּהוּדָה קוֹטֵף שְׁנֵי פִּרְחֵי יַסְמִין וּמַגִּישָׁם לְרוּת וְהִיא מְרִיחָה אוֹתָם מִיָּדוֹ. אָז יִקְלַע אֶת הַפְּרָחִים בִּשְׂעָרָהּ, שֶׁנִּרְאֶה שָׁחֹר כְּשֶׁהוּא רָטֹב, וְכַאֲשֶׁר גִּבְעוֹל הַפֶּרַח נוֹגֵעַ מֵאַחֲרַי אָזְנָהּ צְמַרְמֹרֶת עוֹבֶרֶת בְּגוּפָהּ.