112

"אָז מָה אַתְּ רוֹצָה לִשְׁתּוֹת?" שׁוֹאֵל יְהוּדָה כְּשֶׁרוּת מַגִּיעָה, "קָפֶה אוֹ וִיסְקִי?" – "קֹדֶם כֹּל מַיִם לְנִיגְרָה, הִיא לֹא שָׁתְתָה מֵאָז שֶׁיָּצָאנוּ. יֵשׁ לְךָ קְעָרָה?" – "כֵּן, בֶּטַח," אוֹמֵר יְהוּדָה, מוֹצִיא קֻפְסַת פְּלַסְטִיק, מְמַלֵּא בָּהּ מַיִם לְנִיגְרָה, וּבֵינְתַיִם מְצִיץ בַּכַּלְבָּה שֶׁמִּתְבּוֹנֶנֶת סְבִיבָהּ בְּסַקְרָנוּת אַךְ נִשְׁאֶרֶת צְמוּדָה לְרַגְלֵי בְּעָלֶיהָ. – "דָּבָר שְׁנֵי, אַתָּה תָּמִיד מַצִּיעַ כָּכָה וִיסְקִי לְבַחוּרוֹת מִיָּד כְּשֶׁהֵן מַגִּיעוֹת?" – "מַה פִּתְאוֹם," אוֹמֵר יְהוּדָה וּמֵשִׁים עַצְמוֹ נִפְגָע, "אֲנִי מַצִּיעַ לָהֵן יַיִן" הוּא מְחַיֵּךְ וְהִיא צוֹחֶקֶת וְהֵם מִתְחַבְּקִים דַּקָּה אֲרֻכָּה בָּהּ הוּא נוֹשֵׁם אֶת שְׂעָרָהּ וְאֶת צַוָּארָהּ עַד שֶׁהִיא אוֹמֶרֶת, "כֵּן, וִיסְקִי". יְהוּדָה פּוֹתֵחַ אֶת בַּקְבּוּק הַגְּרִין-לֵיְבְּל שֶׁקָּנָה לִכְבוֹד בּוֹאָהּ וּמוֹזֵג לִשְׁנֵיהֶם.
וּכְשֶׁהוּא נוֹגֵעַ בָּהּ הִיא נִזְכֶּרֶת בַּמַּיִם שֶׁאָפְפוּ אֶת חוּשֶׁיהָ בְּמַאֲגַר דְּבַשׁ, וּבְחָשְׁבָהּ אוֹדוֹת מַיִם תְּחוּשַׁת הַתְּנוּעָה בֵּין הַמֵּ"ם אֶל הַיּוֹ"ד מְצִיפָה אֶת גּוּפָהּ. וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא יִטְּפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְהַגְּבָעוֹת תֵּלַכְנָה חָלָב וְכָל אֲפִיקֵי יְהוּדָה יֵלְכוּ מָיִם וּמַעְיָן מִבֵּית יְהוָה יֵצֵא וְהִשְׁקָה אֶת נַחַל הַשִּׁטִּים. וּתְהוֹם בִּטְנָהּ עָלָיו וְכָל גָּלֶיהָ וּמִשְׁבָּרֶיהָ עָלָיו עָבָרוּ וַיִּהְיוּ שְׂפָתֶיהָ כְּשֵׁכָר רִמּוֹנִים.